כל זוג חווה קשיים בחייו, פשוט כי זה אנושי, טבעי וחלק ממהלך חיים תקין שכולל עליות וירידות בזוגיות. אז מתי מחליטים שבאמת הגיע הזמן לטיפול, וזו לא סתם תקופה קצת ירודה שתשתפר.
ככלל , אם חשים שמשהו בזוגיות אינו כפי שהיה:
- יש פחות שמחת חיים בזוגיות
- היחסים נעשים מתוחים
- מתחילים לחוש ששוקלים מילים או הולכים על ביצים כדי לא להעיר שדים מרבצם
- מקיימים פחות יחסי מין (אם בכלל)
- שביעות הרצון וההנאה מיחסי המין פחתו
- החברות בין בני הזוג דועכת
- יש רצון פחות לבלות ביחד
- מתקיימים פחות שיחות כיפיות
- היחסים יותר קורקטיים משהיו, כצוות עבודה או שותפים לדירה
- מתחילה תחושת כעס, מירמור, אכזבה או ייאוש מבן הזוג
אם חלק מהתיאורים הללו דיבר אליכם, כנראה שכדאי לכם לשקול טיפול זוגי.
הרבה פעמים מגיעים כשכבר נצברה כל כך הרבה מרירות וכעס, ואז ישנם יותר שכבות לקלף, ויותר כאב ורגישות שצריך לטפל בהם.
אני רוצה לייחס חלק מהפוסט הזה לתאור שגיאה נפוצה שזוגות עושים לפני שמגיעים לטיפול זוגי.
עירוב אחד ההורים במשבר או מריבה, נעשה בדרך כלל מתוך מצוקה, רצון שמבוגר אחראי יתערב ויסיע לטפל במצב, או רצון של אחד מבני הזוג שההורה יחנך את הילד שלו ו"יכניס לו שכל לראש". זוהי טעות משמעותית. הכלל "בלי הורים" הוא כלל חשוב בזוגיות. הכנסת ההורים בתוך הזוגיות היא מהלך שאינו טבעי לזוגיות. על בני הזוג לגבש לעצמם אינטמיות זוגיות ששמורה לעצמם. פנייה להורה כמבוגר אחראי שיעשה סדר, או שיחנך את הילד שלו, מכניסה את הזוג למערך לא נכון של ילדים שזקוקים לכיוון הורי, ואפילו מהווה הסרת אחריות מעצמם כבוגרים וכיחידה בוגרת, אוטונומית ועצמאית שצריכה ויכולה לקחת אחריות על חייה ועל הזוגיות שלה. עוד על עירוב משפחת המוצא כמשגה ובעיות הקשורים למשפחות המוצא בפוסט הבא.