התהליך הטיפולי
כפי שכתבתי בפוסט הקודם, רותי ואלי הגיעו לטיפול הזוגי כשהם מיואשים וכואבים, לאחר שרותי גילתה שאלי ניהל רומן, התחולל משבר רציני בבית, שכלל חוסר אונים רב, כעס, האשמות, יאוש ורצון להיפרד.  הצעתי לשניהם שכל אחד יגיע לפגישה אישית ולאחר מכן נמשיך בפגישות זוגיות. בטיפול הזוגי סיפרו השניים את סיפורם האישי והזוגי. הם הכירו לפני כעשרים וחמש שנה. אהבתם היתה גדולה והם מאד נהנו זה מחברת זה. אלי הגיע מבית אמיד. אביו שהיה מנהל חברת היי טק לא מצא זמן רב לבלות אותו, ובנוסף היה ביקורתי מאד ואלי חש שאהבתו של אביו מותנית בכך שיהיה "ילד טוב". אלי מאד השתדל להשקיע בלימודים הכל בסדר ולא להראות קושי.  בבית לא היה שיחה רבה על רגשות ואלי השתלב מצוין בכך שהוא לא חושף חולשות, קשיים או תביעות. הוא השתדל לא לאכזב את הוריו, ובעיקר את אביו שהעריץ. אמו אבדה את אמה (סבתו של אלי) כשהיה בן 8 והתקשתה להתנחם. אלי הסתגל למצב של אם מדוכדכת ששמחת החיים שלה מועטה. אלי הבין תוך כדי הטיפול שהרגיש שאין הוא יכול להעמיס את קשייו על אמו שכן גם כך קשה לה מאד.  אלי די הופתע כאשר הבין את עוצמת הצורך שלו לרצות, שנובע מילדותו. הוא הבין שלמד להסתמך על עצמו, להראות שהכל בסדר ולא לבוא בבקשות או דרישות. (כמובן שלדפוסים אלה היו גם היבטים בתחומים אחרים של חייו; עבודה, חברים והורות, אך אלו תובנות שאלי לקח והמשיך לעשות בהם שימוש להתפתחות אישית והם לא מעניינו בשלב זה) רותי גדלה בבית לא קל, אביה היה איש נעים שמאד אהב אותה והראה לה חום רב. אך אמה סבלה מהתפרצויות זעם רבות. רותי תארה שכל שבוע היו כמה התפרצויות או עליה או על אחיה. יתרה מזו, רותי חשה מושפלת ביותר שכן אמה גם התעקשה שרותי תתנצל על הדברים שעשתה, זאת כאשר היא היה מדובר בזוטות ולמעשה ההתפרצויות של אמה היו בשל מצבה הנפשי וחוסר היכולת שלה להתמודד עם תסכולים ולו קטנים ולא באמת בגלל שרותי עשתה דברים משמעותיים . עוד הוסיף קושי רב ובלבול לרותי, שההתפרצויות היו על דברים של מה בכך, כך שלא ניתן היה לצפות להם מראש ורותי למדה להיזהר כל הזמן, כי היא לא יכלה לדעת מהיכן תיפתח הרעה. רותי למדה לשים לב לאופן שבו היא מדברת, הולכת, מסדרת את דבריה וכן הלאה. בין הורים היו מריבות סוערות ורותי זוכרת עת עצמה מחבקת את הכרית ומתפללת שהמריבות יסתיימו ושהכל יהיה בסדר. כאשר אביה היה בבית, רותי חשה מוגנת ונהנתה מהגנת אביה, אולם כשהאב היה נעדר, החרדה של רותי גברה. כשרותי הגיעה לגיל 15, רותי לא יכלה לשאת יותר את מצבי הרוח וההתפרצויות של אמה ועברה לקיבוץ  (בהסכמת הוריה). הקשר עם אביה המשיך להיות חם ותכוף. אולם היא מיעטה לדבר עם אמה, כשהיא כועסת עליה מאד.  במהלך הטיפול הזוגי, הבינו רותי ואיל, ששניהם סיגלו לעצמם הימנעות ממריבות ועימותים. רותי כי למדה שמריבות הן דבר קשה שלא יוצאים ממנו טוב, הן מחוויה בלתי אמצעית שלה, כשהיא חלק מהמריבה (ממריבותיה של אמה עם רותי) והן מלמידה פסיבית, מהתבוננות בהוריה המתקוטטים, והזיכרונות הקשים, כשהם אינם מצליחים להגיע להבנה או להכיל אחד השני, אלא המריבות נמשכות ומסתיימות באי הסכמה ופיצוץ. אורי למד להשתדל תמיד לרצות ולהיות ילד טוב, כך שהחלק של פתרון קונפליקטים תוך כדי שהוא מביע את דעתו באופן ברור ואסרטיבי, לא היו מוכרים ושמישים לו. בשנים הראשונות של ההתאהבות, החוזה הזה של ההימנעות ממריבות, החזיק מעמד יפה, היות וכמעט לא היו קונפליקטים ומתחים ביניהם. עם השנים, הולדת הילדים, תפיסות שונות בחינוך הילדים, התפתחות אישית של כל אחד מהם, הם התחילו לחוש לא בנוח בתוך המסגרת הנוקשה הזו. אולם לא ידעו כיצד הם יוצאים ממנה. כך התחילה נסיגה הדדית אחד מהשני. רותי "ברחה" להשקעה וטיפוח הילדים, שיחות ויציאות עם חברים ולתחום האמנות שלה – ציור, שהסב לה נחת רב, ואלי "ברח" להתעסק יותר בספורט, בעיקר, בקבוצת אופניים שהצטרף אליה .  הסדק ביניהם הלך והתרחב ונוצר ריחוק, ואז כאשר אחת הנשים בקבוצת האופניים, התחילה להפגין עניין וחום כלפי אלי, הדבר קרץ לו והוא התפתה, על רקע הקושי הגדול והריחוק ביחסיו הזוגיים. כאשר בני הזוג הבינו זאת, היה להם קל יותר לראות כיצד הסיטואציה הזו התרחשה, ומה התפקיד של שניהם בכך. כמובן שאין זה מצדיק בגידה. על כאב הנבגד ואיחוי הקרע עקב חוסר האמון בפוסט הבא, שיתאר את החלק הזה בטיפול הזוגי.